אשליית המינוס 20%: למה ההסתמכות על מפעלי המעטפת מסין היא סכנה ממשית לבנייה בישראל
מאמר דעה
התרגלנו לחשוב על ענף הנדל"ן במונחים של שורת הרווח המיידית. בתקופה שבה יזמים וקבלנים ישראלים נחנקים תחת עול ההתייקרויות, ההבטחה הסינית לקצץ עד 20% מעלויות התכנון והייצור של מעטפת המבנה נשמעת כמו גלגל הצלה.
חברות ענק סיניות, שנפלטו מהשווקים המערביים בארה"ב, אירופה ואוסטרליה בשל חסמי היצף ותחרות בלתי הוגנת, מוצאות בישראל כר פורה ומשוועות להזרים אליהן מטבע זר.
אלא שהנחה הזו היא מלכודת דבש מסוכנת! מאחורי הזוהר התמחירי של המעצמה מהמזרח מסתתר מחיר אמיתי כבד מנשוא- מחיר הנדסי, משפטי, ביטחוני ולאומי. כשבוחנים את המשוואה לעומק, מתברר שהחיסכון בטווח הקצר עלול להוביל לחורבן התעשייה המקומית ולקריסה טוטאלית של פרויקטים בשטח.
1. שותף עסקי או איום אסטרטגי?
אי אפשר לנתח את הסוגיה הזו במנותק מהמציאות הגיאו- פוליטית המורכבת של מדינת ישראל. סין אינה עוד ספק ניטרלי, היא מדינה שמספקת אמצעי לחימה וידע תומך לאויבינו המובהקים, ושוברת באופן עקבי אמברגו כלכלי שנועד להגן עלינו.
התלות המוחלטת בנתיב אספקה יחידני ומרוחק, החשוף למלחמות, מגפות או להחלטה פוליטית שרירותית של הממשל בבייג'ינג לעצור את הסחר עם ישראל, היא הימור חסר אחריות על עורק החיים של ענף הבנייה.
מעבר לכך, בעולם המודרני, המעטפת היא כבר לא רק קיר זכוכית- היא תשתית טכנולוגית הכוללת מערכות בקרה ותקשורת.
היעדר השליטה על פסי הייצור בסין מייצר סיכוני סייבר וביטחון מידע מבהילים, עד כדי חשש ממשי להטמנת אמצעי ריגול והאזנה בחלקי המעטפת של מבנים רגישים.ז והי פצצת זמן מתקתקת עבור חברות ביטחוניות וטכנולוגיות השוכרות נכסים בישראל.
2. הכשל הקולוסאלי הבא כבר רשום על הקיר
ההיסטוריה הישראלית רוויה בסיפורי אימה על חברות זרות (סיניות, איטלקיות, טורקיות, הולנדיות ואחרות) שנכנסו בקול תרועה רמה ויצאו בשן ועין, תוך השארת נזקים בלתי הפיכים בשטח:
א. מגדל הממשלה ("מגדל הטיל") בחיפה:
הרקע והמהלך: בפרויקט שולבו גורמי ביצוע וספקים זרים. ברגע שהסתיימה הבנייה, החברות והקבלנים הזרים עזבו את הארץ ולא הותירו כאן נציגות רשמית, מרכז חלפים או הנדסה מקומית.
הכשל ההנדסי/תפעולי: במשך שנים ארוכות, המבנה סובל מקשיים תפעוליים חמורים ותקלות אחזקה במערכות המעטפת והחלונות. המדינה נתקלת בקשיים עצומים לתקן, לשמר או להשמיש אלמנטים מסוימים במעטפת בצורה בטוחה ותקנית.
הכשל הביטחוני- הנדסי: במהלך סבבי הלחימה, המגדל ספג פגיעה פיזית ישירה. בשל המבנה הארכיטקטוני והמעטפת הייחודית שלו, התברר כי אין בישראל חלקי חילוף תואמים, אין פסי ייצור מקומיים המסוגלים לייצר את האלמנטים הייחודיים שנפגעו, ואין מהנדסים בארץ בעלי הרשאות או ידע טכנולוגי לביצוע התיקון המורכב במעטפת.
השורה התחתונה: המגדל השלטוני נותר פגוע וחשוף ללא יכולת שיקום מהירה. מדינת ישראל גילתה בזמן אמת כי בעת חירום, חברות זרות לא יגיעו לאזור מלחמה כדי לתקן את נזקיהן, והסתמכות עליהן הותירה נכס אסטרטגי פגיע, ללא פתרון הנדסי נראה לעין ותחזוקת מגדל המהווה סיוט לוגיסטי ותקציבי.
ב. קומפלקס "עזריאלי ראשונים" בראשון לציון:
הרקע והמהלך: חלקים משמעותיים מעבודות המעטפת והאיטום הופקדו בידי גורמים זרים, מתוך מטרה לעמוד בלוחות זמנים צפופים ועלויות תחרותיות. אלא שהחברות הזרות יצאו מהפרויקט לפני השלמתו המלאה.
הכשל ההנדסי/תפעולי: החברות הותירו מערכות מעטפת שלא עברו אינטגרציה, בדיקות איטום והתאמה מלאה לאקלים ולתקנים בישראל. עם פתיחת המבנה ולאורך תקופת פעילותו, התגלו בפרויקט חדירות מים קשות וחמורות דרך חזיתות האלומיניום והזכוכית.
השורה התחתונה: מעבר לנזקים הכלכליים הישירים לרכוש, היזמים נאלצו להתמודד עם שורה ארוכה של עבודות שלא הושלמו ומערכות פגומות, דבר שדרש תיקונים מקומיים יקרים ומורכבים כדי לנסות ולעצור את נזקי הרטיבות הבלתי פוסקים.
ג. פרויקט "אומאמי" (Umami) בקריית אונו:
הרקע והמהלך: פרויקט מגורי יוקרה הכולל 6 מגדלים בני 31 קומות (מתוכם 4 בביצוע של חברה סינית). התכנון והייצור לקו בפערים קריטיים, תוך שימוש ברכיבים מאיכות נמוכה ובניגוד לתקני האלומיניום והבנייה המחמירים בישראל.
הכשל ההנדסי/תפעולי: התגלה כשל– מערכות האלומיניום בארבעת המגדלים השלמים בוצעו בניגוד לתקנים, באופן המהווה סכנה בטיחותית והנדסית.
השורה התחתונה: נדרשת החלפה של המעטפת כולה. מדובר באירוע חסר תקדים בהיקפו בשוק המגורים בישראל, אשר גורר עיכובי ענק במסירות, הפסדי עתק ליזמים, ותביעות משפטיות סבוכות שנמשכות שנים.
ד. הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן:
הרקע והמהלך: פרויקט תשתית רחב היקף שבו שולבו חברות קבלניות ומערכות זרות מחו"ל.
הכשל ההנדסי/תפעולי: הפרויקט סבל מדחיות חוזרות ונשנות של שנים במסירה, בין היתר בשל בעיות באינטגרציה של מערכות האיתות הסיניות, שלא עמדו בתקנים אירופיים מחמירים ובדרישות הבטיחות הישראליות.
השורה התחתונה: הקו נפתח באיחור של שנים, תוך חילוקי דעות קשים, קנסות הדדיים ועלויות הנדסיות שנסקו מעבר לתקציב המקורי.
ה. נמלי הים החדשים (נמל המפרץ בחיפה ונמל הדרום באשדוד):
הרקע והמהלך: פרויקט הקמת התשתיות הימיות הופקד בידי חברות קבלניות זרות. שלבי הביצוע לוו בסכסוכים משפטיים קשים מאוד סביב טיב חומרי הגלם (כמו איכות סלעי ההגנה שנחצבו ונשברו, או חול הים ששימש למילוי).
הכשל ההנדסי/תפעולי: החברות הזרות ניהלו בוררויות של מאות מיליוני שקלים בטענה שהתנאים והדרישות בישראל לא הובנו להן כראוי.
השורה התחתונה: עלויות הפרויקט התנפחו והמדינה מצאה את עצמה תלויה לחלוטין בחברות זרות לצורך תיקון כשלי ביצוע ואחריות קונסטרוקטיבית במבנים הימיים הרגישים ביותר שלה.
במודל העבודה מול הסינים, החברה בסין אחראית על התכנון והייצור, ואילו הנציג המקומי אחראי על ההתקנה בלבד. המבנה המפוצל הזה מייצר פתח למסכת האשמות הדדית חריפה במקרה של כשל הנדסי ,איטומי ותפקודי. ניהול הליך משפטי מול ישות סינית הוא מוגבל עד בלתי אפשרי, היזם הישראלי וכמובן הלקוח הסופי ימצאו עצמם חשוף לחלוטין, ללא "אבא ואמא" לפרויקט וללא חלקי חילוף זמינים לאורך שנים.
3. סרבול תכנוני וחוסר גמישות מובנה
מי שמכיר את ענף הבנייה המקומי יודע שבישראל, התכנון לעולם אינו נעצר- הוא מסתיים רק עם גמר הביצוע בשטח. עבודה מול מפעלים בסין מחייבת "נעילת תכנון" חודשים רבים מראש לצורך ייצור ושילוח ימי. כל שינוי או התאמה קטנה הנדרשים בזמן אמת יגררו סבב מחודש של ייצור ומשלוח, אשר יביא את סיום הפרויקט לעיכובים בחודשים רבים.
נוסף על כך, הדיאלוג התכנוני הופך למגדל בבל של ממש, כשהוא נאלץ לעבור דרך שלוש שפות (סינית-אנגלית-עברית). התוצאה הבלתי נמנעת היא אי-הבנות, טעויות קריטיות והאטת קצב העבודה מול מתכנני ויועצי הפרויקט.
האדריכלים נאלצים לשלם מחיר: מגבלות המכולה הימית מכתיבות את מידות האלמנטים, מה שמגביל את החזון האדריכלי ומונע פתרונות ייחודיים כמו פינות זכוכית נקיות.
4. פערים באיכות וסכנת חדלות פירעון
הסטנדרטים הנהוגים בסין אינם עולים בקנה אחד עם הסטנדרטים המערביים. פתרונות הנדסיים מתוכננים בסין לרוב במינימום עלויות, מה שמציב את הבניינים שלנו בסיכון מוגבר לנזקים קונסטרוקטיביים, קורוזיה וכשלי איטום חמורים. לכך מצטרף קושי ממשי בעמידה בתקני קיימות ובקבלת דירוגי בנייה ירוקה, במדינה שפליטות הפחמן שלה הן מהגבוהות בעולם.
מעבר לסיכון ההנדסי, קיים סיכון פיננסי דרמטי. חברות ענק סיניות פועלות בשנים האחרונות על שולי רווח אפסיים וממוצעים של 2-3% ולפרקים אף בהפסד. עבור חברות כאלו, הסתבכות או חוסר כדאיות כלכלית בפרויקט בישראל יובילו במהירות לנטישת השוק או לחדלות פירעון. היזם הישראלי יישאר עם שלד עירום, ללא מעטפת ובפני שוקת שבורה.
השורה התחתונה: הגנה על התעשייה הישראלית היא אינטרס לאומי.
סופו של המהלך הקיים, אם לא ייעצר בזמן, יהיה פירוק מוחלט של התעשייה הישראלית והסגת שוק המעטפת והבנייה עשרות שנים לאחור מבחינת איכות וטיב המוצרים.
"ההנחה" לכאורה של מינוס 20% במחיר היא אשליה אופטית. כשמשקללים את עלויות העיכובים, הסיכונים המשפטיים, כשלי האיטום והאיומים הביטחוניים- הזול הופך ליקר בצורה מחרידה. מדינת ישראל, יזמיה ובוניה חייבים להתעשת, להעדיף את הייצור המקומי והמקצועי, ולשמור על החוסן ההנדסי והכלכלי של המדינה לפני שיהיה מאוחר מדי.
כל האמור במאמר זה הינו על- פי דעתו האישית של מר רמי בונה, יו"ר הדירקטוריון והמהנדס הראשי של קבוצת אלומיניום קונסטרקשיין
